<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' כתובה פ"ח</h1>
<h2>דף מח:</h2>
הבעל קודם לכל אדם לירש אשתו. משנתארסה ומסרה אביה או שלוחיו לבעל או לשלוחיו, אפילו מתה בדרך קודם שתכנס לחופה, אע"פ שכתבתה עדיין בבית אביה, יורשה בעלה. וכן אם הלך האב או שלוחיו עם הבעל [ונכנס עמה בעלה בדרך לחצר ונתיחד עמה שם לשם נשואין ומתה הרי זו יירשנה בעלה. אבל אם עדיין האב עם הבעל להוליכה לבית בעלה או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או עם הבעל], ואפילו נכנס הבעל עמה ללון בדרך בפונדוק, הואיל והאב או שלוחיו עמה ולא נתייחד עמה עדיין לשם נשואין, אם מתה יירשנה אביה אפילו כתבתה בבית בעלה. וכן בוגרת או יתומה או אלמנה והלכה היא [בעצמה] מבית אביה לבית בעלה ואין עמה לא בעלה ולא (שלוחה) [שלוחיו] אין בעלה יורשה.
<h2>דף נט:</h2>
בזמן שהן עניים אופה הפת בתנור, ועזרא תקן להשכים ולאפות, שתהיה הפת מצויה לעניים. מבשלת התבשיל ומכבסת הבגדים ומניקה בנה ונותנת תבן לפני בהמתו, ולא לפני בקרו, ומשמרת הקמח בריחים בעת הטחינה. ואם דרכן לטחון בריחים יד טוחנתו. הכניסה לו שפחה או נכסים ראויין לקנותה או יש לו שפחה או ממון הראוי לקנותה לא מטחנת ולא אופה ולא מכבסת ולא נותנת תבן לפני בהמתו. יכולה להיות לה שתי שפחות, לא תבשל ולא תניק בנה. אבל אפילו היו לה אלף שפחות חמש מלאכות עושה, טווה ורוחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת הכוס ומצעת המטה ועומדת לשמש [בפניו אבל לא] בפני אביו או בנו.
הנה פי' מה שהאשה זוכה מבעלה ועתה אפרש מה שהאשה מזכה לב(ו)עלה. מציאת אשה ומעשה ידה לבעלה. וזה מעשה ידיה, מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה. אין מנהג ממלאכות אלו אינו כופה רק לטוות הצמר ולא הפשתן, שמזיק הפה והשפתיים. וטוייה היא מלאכה המיוחדת לנשים, שנאמר [שמות ל"ה], וכל אשה חכמת לב בידיה טוו.
דחקה עצמה ועשתה יותר מראוי לה המותר לבעל. לפי הממון והשפחות ממעטת המלאכה אך לא [מ]כל(כל) וכל, שבטלה מביאה לידי זמה.
גרשה צריך לשוכרה להניק בנה. ואם לא רצתה נותנת לו בנו ומטפל בו. ואם הוולד מכיר אמו, אפילו היה סומא, יכפוה להניקו בשכר עד כ"ד חדש, ואחר כך אם תרצה כופין אביו להמציאנו מזונות בבית אמו עד יהיה בן שש שנים. אחר שש יכול האב לומר תנהו לי ואזונהו. והבת לעולם תהיה עם אמה אם תרצה. ויספוק לה האב, ואפילו נשאת האם, עד שימות האב (בתקון) [ותזון] מנכסיו מתנאי כתבה. ואם לא תרצה האם שיהא אצלה בן או בת אחר (שגעלתו) [שגמלתו] יכולה ליתנו לאביה או מ(ו)שלכת לקהל ומטפלין בו אם אין לו אב.
<h2>דף ס:</h2>
פוחתין לה כל זמן שמניקה בנה ממעשה ידיה ומוסיפין במזונותיה יין ודברים שיפין לחלב. אם מתאוה מאכל רע אחר שפסקו לה מזונות הראויין לה אוכלת משלה, שחולי תאות בטנה קודם לסכנת הולד אם תאכל מאכל רע.
<h2>דף סא.</h2>
ילדה תאומים לא יכפוה להניק שתיהן, אך שוכר הבעל מניקה לאחד. והבעל יכול לעכבה שלא להניק בן אחר עם בנה. אמר שלא תניק בנה ורוצה להניק, הואיל וקשה לה לפרוש מבנה שומעין לה. היתה ענייה שחייבת להניק והוא עשיר (ו)שוכר מניקה. היא אומרת ראוי לשכור והוא אומר אינו ראוי, עליה להביא ראייה ואין כאן מקום לשבועה.
<h2>דף סג.</h2>
ואם מנעה האשה לעשות מלאכות שחייבת יכפוה אפילו בשוט. אמר, לא עושה, ואומרת שעושה, מושיבין אשה או שכינים ביניהם. שברה כלים בעת שעושה מלאכותיה בתוך ביתה תקנו שפטורה, שאם לא כן תמנע לעשות ויבא קטטה ביניהם.
<h2>דף סג:</h2>
הורו הגאונים, שאשה שחלתה ובקשה מבעלה שיגרשנה בלא כתבה שלא יירשנה, אפילו אמרה, אני שונאתו ולא יכולה לעמוד עמו, אין שומעין לה ואין דנין לה כמורדת.
<h2>דף סד:</h2>
פוחתין לה כל זמן שמניקה בנה ממעשה ידיה ומוסיפין במזונותיה יין ודברים שיפין לחלב. אם מתאוה מאכל רע אחר שפסקו לה מזונות הראויין לה אוכלת משלה, שחולי תאות בטנה קודם לסכנת הולד אם תאכל מאכל רע.
<h2>דף סה:</h2>
גרשה צריך לשוכרה להניק בנה. ואם לא רצתה נותנת לו בנו ומטפל בו. ואם הוולד מכיר אמו, אפילו היה סומא, יכפוה להניקו בשכר עד כ"ד חדש, ואחר כך אם תרצה כופין אביו להמציאנו מזונות בבית אמו עד יהיה בן שש שנים. אחר שש יכול האב לומר תנהו לי ואזונהו. והבת לעולם תהיה עם אמה אם תרצה. ויספוק לה האב, ואפילו נשאת האם, עד שימות האב (בתקון) [ותזון] מנכסיו מתנאי כתבה. ואם לא תרצה האם שיהא אצלה בן או בת אחר (שגעלתו) [שגמלתו] יכולה ליתנו לאביה או מ(ו)שלכת לקהל ומטפלין בו אם אין לו אב.
גרושה לא יתן לה מזונות, אפילו מניקה בנה, אך נותן יתר על שכרה דבר שהקטן צריך בכסות, מאכל ומשקה וסיכה. אבל מעברת אין לה כלום.
הנה פי' מה שהאשה זוכה מבעלה ועתה אפרש מה שהאשה מזכה לב(ו)עלה. מציאת אשה ומעשה ידה לבעלה. וזה מעשה ידיה, מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה. אין מנהג ממלאכות אלו אינו כופה רק לטוות הצמר ולא הפשתן, שמזיק הפה והשפתיים. וטוייה היא מלאכה המיוחדת לנשים, שנאמר [שמות ל"ה], וכל אשה חכמת לב בידיה טוו.
<h2>דף סו.</h2>
דחקה עצמה ועשתה יותר מראוי לה המותר לבעל. לפי הממון והשפחות ממעטת המלאכה אך לא [מ]כל(כל) וכל, שבטלה מביאה לידי זמה.
<h2>דף צו.</h2>
כל מלאכות שאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליתומים, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו. מציאתה לעצמה ומעשי ידיה ליורשים. ואם אמרו לה, טלי מעשה ידייך במזונותייך אין שומעין לה[ן] אך אם רצתה שומעין לה.
<h2>דף צז:</h2>
גרושה לא יתן לה מזונות, אפילו מניקה בנה, אך נותן יתר על שכרה דבר שהקטן צריך בכסות, מאכל ומשקה וסיכה. אבל מעברת אין לה כלום.
<h2>דף קא.</h2>
אשה שאסורה לו, הואיל ויש לה בה קדושין, וקטנה אע"פ שאין קדושיה גמורין, וחרש שנשא פקחת ומתה תחתיו ירשנה. אבל פקח שנשא חרשת לא יירשנה, שאינה בת דעת להזכות לו.
<h2>דף קב:</h2>
גרשה צריך לשוכרה להניק בנה. ואם לא רצתה נותנת לו בנו ומטפל בו. ואם הוולד מכיר אמו, אפילו היה סומא, יכפוה להניקו בשכר עד כ"ד חדש, ואחר כך אם תרצה כופין אביו להמציאנו מזונות בבית אמו עד יהיה בן שש שנים. אחר שש יכול האב לומר תנהו לי ואזונהו. והבת לעולם תהיה עם אמה אם תרצה. ויספוק לה האב, ואפילו נשאת האם, עד שימות האב (בתקון) [ותזון] מנכסיו מתנאי כתבה. ואם לא תרצה האם שיהא אצלה בן או בת אחר (שגעלתו) [שגמלתו] יכולה ליתנו לאביה או מ(ו)שלכת לקהל ומטפלין בו אם אין לו אב.
